קבלת החלטות הוא תהליך ניהולי הדרמטי ביותר. בכמעט בכל תחום אפשרי (שיווקי, פיננסי ובתחום של מערכות מידע) מקבלים החלטות אסטרטגיות. התהליך הוא שאוספים את המידע הרלוונטי לקבלת החלטה, מנתחים חלופות בשיטות שונות ומבצעים החלטה מסוימת. זהו חלק בלתי נפרד מעולם הניהול.
בעולם יש תיאוריות רבות שעוזרות לנו לקבל החלטות מסוימות. תהליך קבלת החלטות מושפע מהרבה מאד גורמים ביניהם התחום פסיכולוגי (איך זה ישפיע על העובדים), מהתחום הכלכלי (האם ההחלטה הזאת כדאית כלכלית), האם זה יעזור לארגון, האם יש כיסי התנגדות ועוד.
מנהל נמדד באיכותו בקבלת החלטות בארגון. מנהל איכותי הוא מנהל שיודע לקבל החלטות והוא יודע ליישמם. יישום החלטה מסוימת אינו דבר מובן מאליו אלא משהו שחייבים לבצעו. למנהל אין מילה אם הוא לא מבצע את ההחלטות שהוא בעצמו קיבל.
יש מספר גישות לקבלת החלטות:
- גישה אינטואיטיבית (רגשית) (ימין)
- שימוש בדמיון לניתוח מידע
- הסתכלות הוליסטית
- עובדות פחות מעניינות
- התלהבות ויצירתיות
- גישה רציונאלית (שמאל)
- ניתוח אנאליטי של מידע
- עיסוק בפרטים
- דיוק ונתונים
- קור רוח ומרחק
מודל נוסף הוא המודל האנליטי החלקי:
זהו מודל שיש לו יתרונות רבים כיוון שזהו מודל מעשי ולא מודל תיאורטי. בתוך מודל זה קיים קו חיתוך האופק. קו חיתוך האופק הוא מושג שבהרבה החלטות אם נהיה רציונאליים נצטרך לנתח אינסוף החלטות בכדי להגיע להחלטה הנכונה. במודל זה אנחנו מראש מצמצמים את מסגרת הניתוח לחלופות הרלוונטיות ביותר (בכדי לא ללכת לאיבוד. יש לקחת בחשבון שלא כל החלופות האפשריות בעולם מעניינות אותנו). למשל אם אני כקונה מתלבט ברכישת רכב. אם אהיה אנאליטי אצטרך לבדוק את כל סוגי הרכבים. אם אבדוק את כל סוגי הרכבים הרי שבסופו של דבר ייקח לי שנים למצוא רכב. הגישה טוענת שעלי לצמצם את החלופות רק לפרמטרים רלוונטיים ואת שאר הפרמטרים פשוט להוציא. החיסרון הוא שהקריטריון שמופעל במודל הוא קריטריון סובייקטיבי כיוון שקיימת אפשרות שאני אוציא חלופה שאולי תוביל להחלטה טובה אבל חתכתי אותה בצורה מניפולטיבית כי לטעמי היא הייתה מספיק חשובה.
אלמנט שני שהוא חלקי במודל זה הוא היכולת לשלב בין נתונים אובייקטיביים לבין מדדים איכותיים (הערכה סובייקטיבית). אנשים בדרך כלל אוהבים לשכלל נתונים יותר כמותיים.
נושא הפרקטיות.
ניקח למשל את האופציה לנסוע לאילת בקיץ. כאשר אנו בונים חלופות נכנס מושג קו חיתוך האופק (כי לא הסתכלנו על כל החלופות שבנסיעה לאילת). אנחנו שמים חלופות מסוימות בפני מקבל ההחלטה. גם בעבור החלטה פשוטה ייתכן ויהיו עוד קריטריונים שלא חשבנו עליהם. לכל חלופה שיצרנו אנחנו חייבים לתת לה משקל מסוים מתוך 100 אחוז. למשל כאשר מדברים על נסיעה לאילת אין לתת משקל כבד של 90 אחוז רק על המחיר כיוון שאז שאר הקריטריונים מתגמדים (שכן נשארו רק 10 אחוזים) ואז מראש אנחנו נפעל רק על פי שיקולי מחיר ולא נביא עוד חלופות בחשבון שעשויות להיות רלוונטיות וטובה לנו. כאשר מגבשים חלופות כדי לקבל החלטה חלוקת האחוזים חייבת להיות משוקללת על ידי אותו לקוח, כלומר חייבים לתת משקל לכל קריטריון אבל בצורה הגיונית ולא בצורה מוגזמת.
איך למעשה נדרג את החלופות? למעט הנוחות שהיא הערכה סובייקטיבית. אנחנו נחליט שהחלופה הטובה ביותר תקבל 100 נקודות ושאר החלופות הפחות טובות מתחלקות באופן יחסי מאותו 100.
למשל נסיעה אוטובוס לאילת היא האופציה הכי טובה לתייר הישראלי ולכן אופציה זו תקבל 100 נקודות בעוד שמטוס שהוא יקר יותר יקבל רק 10 נקודות (יקר פי 10 מאוטובוס). כאשר עושים את הכפל של הנקודות באותו משקל של הקריטריון נראה בסופו של דבר כי אוטובוס יקבל 40 נק' (100 נקודות של האוטובוס כקריטריון הטוב ביותר כפול 40 אחוז שזה המשקל שנתנו בעבור נסיעה באוטובוס) בעוד שמטוס יקבל 4 נק' (אם מטוס יקר פי 10 מאוטובוס הרי שבמאזן הנקודות ערכו ירד פי עשרה).
במקרה הזה נראה כי עדיף לנסוע במטוס לאילת (אך המחיר יקר מאד). למעשה לקחנו את הקריטריונים עם המשקל שקבענו ועשינו שקלול מצרפי לנתונים (לכל קריטריון שקיבל סך נקודות מתוך 100 בהנחה שהוא לא הטוב ביותר כפלנו במשקל של אותו קריטריון) והחלופה שקיבלה הכי הרבה נקודות תזכה בסופו של דבר. קודם צוין שאסור לתת לקריטריון אחד משקל גבוה מדי לעומת שאר הקריטריונים). אם ניתן משקל גבוה יותר למחיר אז נבחר בנסיעה באוטובוס ולא נסיעה באמצעות טיסה. כאשר מגדילים את משקל למחיר אז משקל של זמן ירד ולכן אוטובוס יבחר ולא מטוס (מחיר חשוב יותר ונושא הזמן לא יעניין אותנו כל כך גם אם נסיעה באוטובוס ארוכה יותר).
בהחלטות חשוב שהחלופות יהיו ידועות כדי שיהיה קל לבחור בהן. בכל החלטה חשוב שנגדיר לעצמנו מה חשוב יותר ומה חשוב פחות כדי שנוכל לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר. "חשיבות היא שם המשחק"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה